צילום בעם

אוגוסט סנדר - AUGUST SANDER

We must be able to endure seeing the truth, but above all we should pass it on to our fellow men and posterity, whether it be favorable or unfavorable for us

אוגוסט סאנדר, מהצלמים המובילים בגרמניה בחצי הראשון של המאה העשרים | נולד בשנת 1876 למשפחת כורים קשת יום בהרדפורד, עיירה קטנה במערב גרמניה | בנעוריו עבד במכרה כדי לעזור בפרנסת משפחתו | תכנן להיות צייר | תוכניותיו השתנו כאשר יום אחד הגיע צלם למכרה | סאנדר התבקש לעזור לו במלאכתו  -

 It was a beautiful summer day. First we had to remove the shrubs so that we could have an unobstructed view of the town. Then the camera was set up. This was the first time that I had ever seen one, and I was so enthusiastic when I looked into the viewer that the moment has never left my memory. Everything was moving, even the clouds in the sky, and I saw for the first time how one can hold fast the landscape with a camera.

סנדר החליט שלא צייר הוא רוצה להיות, אלא צלם | חסך כסף | בעזרת אביו ודודו קנה מצלמה | אביו בנה לו חדר חושך באסם | אנשים, שתכננו להגר לאמריקה, הגיעו אליו להצטלם כדי להשאיר מזכרת אצל משפחתם | בשירותו הצבאי עבד בתור עוזר צלם | בשנת 1904 פתח סטודיו משלו | בשנת 1909 עזב ל Cologne  | צילם את  האיכרים באיזור | במהלך אותה תקופה נרקמה הגישה הטיפולוגית שלו שהובילה לפרוייקט המפורסם שלו  -   Man of the Twentieth Century | פרוייקט תיעודי רחב יריעה של העם הגרמני בתקופת רפובליקת ווימאר | מקוטלג לפי מעמדות ומקצועות שונים | איכרים, סוחרים, אמני קרקס, נשים, עובדי באר, מוזיקאים, אנשי עסקים, ציירים וכיו”ב | האיכרים מופיעים בראש הפרוייקט | בעיני סאנדר האיכרים הם “שורש” החברה כולה | וולטר בנימין מתאר את עבודתו של סאנדר ” לא כחוקר הניזון מתיאוריות הגזע או ממחקרים חברתיים ניגש סאנדר אל מלאכתו האדירה … זוהי תצפית בילתי משוחדת, נועזת ובה בעת מעודנת.” | בקיץ 1934 החרימו הנאצים את לוחות ההדפסה של ספרו “The face of our time”  מאחר והדמויות שצילם סאנדר לא תאמו כלל את מראה “בני הגזע העליון” שעלה בפרופוגנדה הנאצית | המצולמים של סאנדר מישירים מבט למצלמה, שפת גופם חושפת פגיעות. בפניהם ניבטים גם עצב, קושי, קבלה. | העם הגרמני ע”פ סאנדר אינו תואם את האידיאל הנאצי המופיע בפוסטרים ובסרטי התעמולה, הוא בעיקר “אנושי” מידי |נגטיבים רבים שרדו את מסע ההחרמה הנאצי ואוגוסט סנדר הפך להיות אבן דרך בצילום בכלל ובצילום פורטרטים בפרט.

Nothing is more hateful to me than photography sugar - coated with gimmicks, poses and false effects. Therefore ,let me speak the truth in all honesty about our age and the people of our age

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רוברט קאפה

“אם התמונות שלך לא מספיק טובות- אתה לא מספיק קרוב” (רוברט קאפה)

לפני די הרבה  שנים ראיתי את הסרט “שכר האמת” (באנגלית קראו לזה under fire), סרט שבו מגלם ניק נולטה צלם עיתונות המתעד את מלחמת האזרחים בניקראגווה הבז לכדורים השורקים סביב ולסכנות ,העיקר להשיג את ה”פריים הנכון”.(זאת יחד עם התלבטויות רגשיות באשר למלחמה ) מעין דמות הרואית מאצ’ואיסטית אך עם טאצ’ רגיש.

אין לי ספק שדמותו וחייו של רוברט קאפה שמש מקור השראה לתסריטאי ,אך בעיקר הוא השפיע רבות על דורות רבים של צלמי עיתונות (או צלמי מלחמות, אם תרצו). וודאי שמור לו מקום של כבוד בהיכל התהילה של האבות המייסדים של הפוטו-ז’ורנליזם.

“לא מספיק להיות מוכשר -אתה צריך להיות גם הונגרי”(רוברט קאפה)

קאפה נולד בהונגריה (כמו עוד כמה צלמים מוכשרים ומפורסמים ) ב- 22 באוקטובר 1913 תחת השם אנדרה ארנו פרידמן (כן, גם הוא היה יהודי). בשנת 1932 לאחר שנעצר בשל פעילות הפוליטית (הואשם ב “התססה שמאלנית” נגד משטרו של הרודן הורטי) עזב אנדרה הצעיר את הונגריה ועבר לגרמניה.במקור רצה קאפה להיות סופר ,אבל בברלין מצא עבודה כשוליה במעבדת צילום ,החל להתעמק בצילום והתאהב בעניין (שם גם נזדמן לו הסקופ הצילומי הראשון - ליאון טרוצקי נואם)

ממציאים את רוברט קאפה

בשנת 1933 ,עם התחזקות הנאציזם בגרמניה ,עבר אנדרה פרידמן ,יחד עם ארוסתו גארדה טארו (שקנתה לה שם כצלמת בזכות עצמה ) לפאריס שם ניסה למצוא עבודה כצלם פרילאנסר אך ללא הצלחה רבה . פרידמן הצעיר שהיה כנראה בעל חושים יח”צניים חדים,יחד עם גארדה הגו את הרעיון הבא - ליצור סוכנות צילום ובה שלושה אנשים - גארדה המזכירה ואשת המכירות ,פרידמן מיודענו ,שיהיה אחראי על עבודת המעבדה והשלישי ,ובכן האדם השלישי יהיה רוברט קאפה - דמותו הוירטואלית של צלם אמריקאי עשיר השוהה בפריס  (הטענה היא שאת ההשראה לשם קיבל פרידמן משמו של פרנק קאפרה הבמאי האמריקאי ,מלבד זה, הפירוש של “קאפה ” בהונגרית הוא כריש).מאחר וקאפה היה כה עשיר הרשתה גארדה לעצמה לדרוש מהעיתונים הצרפתיים מחיר גבוה פי שלושה מהמקובל (כנראה אמרה משהו כמו”…הוא לא עושה את זה בשביל הכסף..” טוב היא הייתה ממוצא פולני). זה מסתבר עבד ,וגם לאחר שהתגלה העניין המשיך קאפה לעבוד עם המגזין vue שאף שלח אותו (ואת גארדה) למשימתו הראשונה בספרד.

“אם התמונות שלך לא מספיק טובות- אתה לא מספיק קרוב” (רוברט קאפה)

את השנים 36-39 עשה קאפה בספרד מצלם את זוועות מלחמת האזרחים. שם גם צילם את התמונה שהקנתה לו שם עולמי “מותו של לויאליסט” שצולמה בחזית קורדובה. קשה לדבר על ” רגע מכריע ” יותר מאשר תמונה זו המקפיאה את רגע המוות, הדרמה בהתגלמותה. חייל משורות הלויאליסטים (המורדים הרפובליקנים שנלחמו בלאומנים) בעת שזה סופג את הכדור ונופל לאחור,אל מותו.אין ספק שמיקום ותזמון נדירים של קאפה,אפשרו את התפיסה הזו  (לימים עוררה תמונה זו מחלוקת רצינית  באשר לאותנטיות שלה. אגב, במזוודת התשלילים האבודים של קאפה, שנתגלתה אך לאחרונה (תודה ל kristal   על ההפניה), נמצאים תשלילים מתקופת מלחמת האזרחים ,מצפים למצוא גם מענה שישים קץ למחלוקת זו שכן תשליל התמונה המפורסמת מעולם לא נתגלה)

“קצת לא בפוקוס ”

מלחמת העולם השנייה תפסה אותו בניו-יורק לשם ברח עם עליית הנאצים באירופה,אולם המלחמה החזירה אותו לאירופה תחילה כצלם של מגזין  Collier’s weekly  כאשר במהלך המלחמה עבר לצלם עבור מגזין Life .קאפה השתתף בקרבות רבים ,אולם תמונותיו הידועות ביותר מאותה תקופה הן אלו מה-  D-day  ה- 6.6.44 ,יום פלישת בעלות הברית  לנורמנדיה. קאפה היה הצלם היחיד שהצטרף לכוחות שנחתו בחוף אומהה . חמוש בשתי מצלמות Contax2  מצוידות בעדשת 50 מ”מ  וכמה גלילי סרט צילום.קאפה צילם בשעתיים הראשונות להנחתה 106 פריימים ,אבל אז קרה מה שכל צלם חושש ממנו -  הבחור  במעבדה של Life פשוט “דפק” את הנגטיבים (הוא השאיר את זה לייבוש יותר מידי זמן והאמולסיה נמסה ) ורק 11 פריימים מהנחיתה עצמה שרדו .מגזין Life פרסם את תמונותיו של קאפה ששרדו תחת הכותרת “קצת לא בפוקוס slightly out of focus” תוך הסבר שהתמונות לא בפוקוס כיוון שידיו של קאפה רעדו בשל ההתרגשות הרבה ,קאפה כמובן הכחיש וטען שזו עכירות הנובעת מייבוש-היתר של הסרט. לימים הפך המשפט “קצת לא בפוקוס” לשמה של האוטוביוגרפיה שכתב על תקופה מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1947 ייסד קאפה את סוכנות הצילום  Magnum יחד עם עוד כמה מאושיות הצילום המודרני כמו אנרי קארטייה-בראסון,דיוויד סיימור,וג’ורג’ רוג’ר.סוכנות שהיא קואופרטיב של צלמים עצמאיים מכל רחבי העולם (ביניהם גם מיכה בר-עם הישראלי שקשר ידידות אמיצה עם אחיו הצעיר של רוברט, קורנל קאפה ,יחד הם כיסו את מלחמת ששת הימים).

אחת העבודות המפורסמות של הסוכנות היא אלבום הצילומים המפורסם .Family of Man

הנקודה הישראלית

למרות שמאס במלחמות ולאחר מלחמת העולם השנייה נשבע שלא יצלם עוד מלחמות ,הרי שהולדתה של ישראל עוררה אצלו מלבד עניין עיתונאי גם את הנקודה היהודית. ב- 1948 עם פרוץ קרבות מלחמת השחרור הגיע קאפה לישראל. הוא נכח וצילם בטקס הכרזת המדינה במוזיאון תל-אביב ב- 14 במאי 1948 ולאחר מכן בקרבות  מלחמת העצמאות.במהלך השנים 48-50 שב קאפה לישראל מספר פעמים ויחד עם הסופר אירווין שאו פרסם את “דו”ח ישראל ” -  ספר המשלב טקסט ותצלומים. הוא ליווה את גלי העלייה,את המעברות ואת חבלי הבראשית של הקמת המדינה (כולל צילומי הספינה “אלטלנה”).

מלחמה אחת יתר מידי ..

בשנות ה- 50 התחוללה בדרום מזרח-אסיה מלחמת הודו-סין בה גם הצרפתים היו מעורבים, קאפה, למורת רוחו ,הסכים לצאת לשם לבקשת המגזין Life לכסות את המלחמה.הוא הצטרף לאחת החטיבות הלוחמות יחד עם עוד שני צלמי time-life , בשלב מסוים החליט לעזוב את הג’יפ בו נסעו על מנת למצוא זווית אחרת כדי לצלם את התקדמות הכוח. לא חלפו מספר דקות ופיצוץ אדיר החריד את שני הצלמים. כשפנו לעבר מקום הפיצוץ לעיניהם התגלה רוברט קאפה הפצוע שעלה על מוקש,עד שהגיע לבית-חולים השדה ,לא נותר לרופאים אלא לקבוע את מותו. הוא מת ומצלמת הניקון שלו לפותה בידו.

מלחמה ואהבה

גם חייו הפרטיים של קאפה הושפעו רבות מן המלחמות. ארוסתו ,פליטה יהודיה מפולין,שנודעה בשם גארדה טארו,אותה לימד קאפה את רזי הצילום והפכה לצלמת בזכות עצמה,נהרגה במדריד כאשר צילמה שם את מלחמת האזרחים. קאפה שבור-הלב לא התחתן לאחר מכן. בתקופת מלחמת העולם השנייה ניהל רומן עם איילין ג’סטין רעייתו של השחקן ג’ון אוסטין והיא ממלאת תפקיד חשוב ספרו האוטו-ביוגראפי “קצת לא בפוקוס”. לאחר המלחמה ניהל רומן עם השחקנית אינגריד ברגמן אותה פגש במסעה לבדר את החיילים האמריקאים באירופה .הוא חי איתה תקופה קצרה בהוליווד שם עבד ,זמן קצר,כיועץ לחברת סרטים, ויש הטוענים כי הרומן הסוער שלהם שימש השראה לסרטו של ידידם המשותף אלפרד היצ’קוק “חלון אחורי”.

ייחודו של קאפה

יש לזכור ששנים אלו הם תחילת עידן המגזינים המצולמים (Life במתכונתו המגזינית החל להופיע בשנת  1936,בלונדון החל לצאת ב- 38  ה Picture Post שגם עבורו קאפה צילם ) שהעניקו כר נרחב לצמיחה ולהתפתחות הפוטו-ז’ורנליזם.  מה שייחד את קאפה היה ראייה צילומית יוצאת מהכלל,תעוזה רבה עד כדי שחצנית. התמונות באו כדי לספר סיפור (ב  Life הוצגו התמונות ממוספרות בסדר מסוים על מנת שהקורא יוכל לעקוב  אחרי התפתחות הסיפור),נוכחותו בדרך כלל לא הורגשה המצולמים לא הציגו עבורו (לכן גם התחושות האוטנטיות שמשדרות תמונותיו).

פשיטות בספרד, הפלישה לנורמנדי , מלחמת הודו-סין,   קאפה היה שם, תמיד במרכז ההתרחשות נאמן לאמירה המפורסמת שלו ” אם התמונות שלך לא מספיק טובות- סימן שלא היית מספיק קרוב “, אם כי ,לדעתי,הכוונה לא רק לקרבה פיזית אלא גם הקרבה המטה-פיזית והיכולת להבין ולהזדהות עם מושא צילומיו.

וכפי שאמר קורנל קאפה : “הזדהותו של אחי עם בני האדם ואומץ ליבו להימצא במקום ההתרחשות - אלה המאפיינים המיוחדים של יצירתו”

את אישיותו ועבודתו של קאפה היטיב לתאר חברו הסופר ג’ון סטיינבק שאמר:

” דומה שקאפה הוכיח מעל לכל ספק כי המצלמה אינה אמצעי  מכני קר. בדומה לעט ,הרי איכותה תלויה במשתמש בה. היא עשויה להיות המשכם  של המחשבה והלב.”

“… הוא ידע ,לדוגמא שלא ניתן לצלם מלחמה ,משום שמלחמה היא קודם כל תחושה. אולם הוא תיעד תחושה זו. הוא צילם בשולי המלחמה ונתן ביטוי לאימה של עם שלם בתמונת פניו של ילד. מצלמתו לכדה את התחושה והנציחה אותה”.

ובהקדשה לספרו ” קצת לא בפוקוס ” כתב סטיינבק : ” יצירתו של קאפה עצמה היא עדות ללב רחב וליכולת הזדהות חסרת גבולות. הוא יכל לצלם תנועה,שמחה ושברון לב. הוא יכל לצלם מחשבות. הוא תפס בתמונותיו את העולם.”

על מנת לשמר את מורשות של רוברט קאפה הקים אחיו קורנל המרכז הבינלאומי לצילום בניו-יורק International center of photography  המשמש משכן קבע לצילומיו של רוברט קאפה (משמש היום כמוזיאון לצילום ומרכז ללימודי צילום).ארגון כתבי החוץ של אמריקה The overseas press club ייסד על שמו של רוברט קאפה קרן המעניקה מלגה הניתנת  מדי  שנה לצלמים מצטיינים “שגילו אומץ לב ויוזמה יוצאים מהכלל”.

בשנת 2002 יצא בארה”ב סרט על סיפור חייו ואהבותיו שנקרא “רוברט קאפה -באהבה ובמלחמה”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נאן גולדין | Nan Goldin נולדה ב-1953 בוושינגטון | לא כל כך הסתדרה במסגרות הלימוד הרגילות ועברה לבי”ס אלטרנטיבי בבוסטון | שם, בגיל 15 התחילה לצלם | אחותה הבכורה, שנאן היתה קשורה אליה מאוד, התאבדה בגיל 18 | נאן מספרת שהתחילה לצלם כדי להילחם בשעמום התרבותי והרגשי שהוביל להתאבדות אחותה, כדי להציל את החיים שלה | תערוכת היחיד הראשונה שלה היתה בבוסטון בגיל 18 ועסקה בחיי הקהילה ההומו-לסבית והטרנסקסואלית בבוסטון אליהם התוודעה דרך חברה הטוב דיויד ארמסטרונג, צלם אף הוא | בשנת 1978 סיימה את לימודיה ב School of the Museum of Fine Arts, Boston   ועברה לניו יורק |  שם עבדה בבאר | את אותה תקופה בניו יורק, התקופה שאחרי ההיפים, נאן מתארת עם תחושה חזקה של חופש, ביטוי עצמי בקריירה, סקס והרבה סמים מסביב | היתה לנאן סקרנות ואמפטיה גדולה לאנשים, התחברה אליהם במהירות | החברים שלה היו קשורים בדרך כזו או אחרת לאמנות: אמני דראג, שחקנים, כותבים ויוצרי סרטים עצמאיים שמתעסקים בחיים שלהם עצמם | חיו חיי לילה סוערים, מסיבות, מועדונים, סקס, סמים ורוקנרול | נאן צילמה את כולם כל הזמן | צילמה בסרטי שקופיות | ” יש אימרה שהצלם הוא מציצן, מתבונן מהצד, האחרון שמוזמן למסיבה כשכולם כבר שם. אבל זאת המסיבה שלי! ואלה החברים שלי! ” The pictures comes out of relationship not observation  | לא היה שום מרחק בינה לבין המצולמים שלה | צילמה אותם ואת עצמה ברגעים הכי אינטימיים: התכוננות למסיבה, מריבות, אהבות, אכזבות, סקס, בילויים ושגרה | נאן מתארת את המצלמה כהמשך של הגוף שלה, כעוד איבר | צילמה בעיקר בתאורת פלאש קשה ובתאורה מלאכותית. צבעוניות עזה, בוטה  | בצילומיה ניכרת רגישות מופלאה לצבע ולצורה תוך קירבה גדולה ואמפטיה למצולמים, מבלי שהאחד יפחית מהשני | צילמה את אותם אנשים שוב ושוב ברגעים וסיטואציות שונות בחייהם מה שהופך את עבודתה לחקירת  עומק של החיים עצמם, של השינויים של אדם בזמן, של ה- Being  | מגדירה את הצילומים שלה כ-visual diaries | נאן התחילה להקרין את עבודות השקופיות שלה בבאר בו עבדה ובבתים של אנשים,  היתה מגיעה עם סלים עמוסי שקופיות בעדכונים אחרונים מתוך ה- Battlefield of love החברים היו מתרגשים, מוחאים כפיים, ורואים דרך השקופיות מה הם עוללו בליל אמש | מהר מאוד צירפה פסקול להקרנה. שירים שליוו את התקופה | המעבר בין השקופיות בליווי המוזיקה הופך ל”נוזלי” אין תחושה של stills , פחות  עניין את נאן הצילום הבודד אלא יותר הרצף, הנרטיב | מהקרנה להקרנה הגיעו יותר ויותר אנשים. נאן הפכה לdowntown דיווה, עובדת עם שני מקרנים במקביל. מקרינה 800 שקופיות בקצב הקרנה של 4 שניות לשקופית ובפסקול: Velvet underground, Dean Martin, Callas ועוד  | זה דרש ממנה הרבה כוחות ובהמשך גם הרבה סמים בשביל לחיות את החיים ותוך כדי גם לתעד אותם נון סטופ |  ב-1981 יצאה עבודת  השקופיות המפורסמת שלה  The ballad of sexual dependency |  על העבודה שלה: “We see people searching, restless, passing by, curious. The world is not cold, but only a body can give real warmth. People-couples and occasionally singles- seek to quench an instatiable yearning.” (מחפשים להרוות כמיהה/השתוקקות שאינה יודעת שובע) | העבודות שלה מספרות גם על דור שלם של אנשים, מוזיקה, טעם, בגדים ואסתטיקה | בשנות ה-80 רבים מחבריה מתו מאיידס | נאן מספרת שהיא מנסה להתגבר על מוות בעזרת הצילום של החיים ומה שקורה הוא שדרך הצילום היא מגלה כמה היא איבדה |